<h1>ספר החינוך מצוה תקפ"ה</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב, כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל יד שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטוף המשכון מידו, ועל זה נאמר [דברים כ"ד] לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ולאו דוקא בית אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה [ב"מ קי"ג ע"א], המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס בביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד. משרשי המצוה כדי שלא יהו בני אדם בהפקר וירבה החמס בארץ שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו אלא יעשה הכל על פי הדיין ובזה יהיה תיקון ישוב העולם כחפץ השם שבראו להתישב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי ליכנס לבית הלוה ולמשכנו אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ, מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו, ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק ט' ממציעא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שניתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט, אבל אם לא קיים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון שאי אפשר לו לקיימו עוד חייב מלקות, וכענין שכתבתי בשילוח הקן [מצוה תקמ"ד] דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר ליה לתנא תני קיימו ולא קיימו [מכות ט"ז ע"ב], ונוטל המלוה המשכון בפירעון חובו בשוויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה. ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו, ותמיה אני אחר שזה ממון הוא למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.
